ההחלטה אם כן או לא להקפיא ביציות היא החלטה של אנשים מבוגרים, שמצריכה – קודם כל – להביט במראה ואל האופק, במבט של מבוגר אחראי, ולבחון מה משתקף שם, תוך הכרה בכך שלא נשארים צעירים לנצח. זו לא החלטה קלה: מדובר בלעבור הליך רפואי, שלא בטוח שהוא הכרחי, מרצון, והשאלות שמתלוות אליו הן שאלות מהרבה תחומים: שאלות של דימוי עצמי, שאלות חברתיות, רפואיות, פיננסיות, בחינת עלות מול תועלת וניהול סיכונים.

הדרך שלי אל ההחלטה להקפיא ביציות כללה הבשלה ארוכה (שנה וחצי כמעט), במהלכה הייתי צריכה לבחור את הסיפור שאני בוחרת לספר, לעצמי ובכלל. בין השאלות הנוקבות ששאלתי היו השאלות: מה זה אומר עליי? האם בבחירה להקפיא ביציות יש הודאה בכישלון? האם זו אמירה שהרמתי ידיים? שוויתרתי על האפשרות שאפגוש את הגבר שארצה שיהיה אב ילדיי? האם בכך אני "חורצת" את גורלי? שאלות שהן בלתי נמנעות, במיוחד בחברה הישראלית בה נשים עדיין נמדדות בעיניי – קודם כל – בהצלחתן למצוא זוגיות, להקים משפחה ולתפקד כאימהות.

בצד זה, הקושי הרגשי להחליט לעבור את התהליך היה הנקודה העיוורת של רוב הרופאים שאני פגשתי. מכיוון שתפקידם הוא לבחון מצב בריאותי ולתת המלצות רפואיות על בסיס מקצועי, מה שאולי ברור וחד משמעי להם, היה רק חלק מתהליך רחב יותר שאני עברתי. זהו קושי לגיטימי, שראוי לקחת בחשבון, ולהתייחס אליו באמפתיה, רגישות וסבלנות.

לשמחתי, לא הצלחתי להתחבר לנרטיב של "הודאה בכישלון". מעבר לכך שזוהי גישה מלאת התאכזרות-עצמית איומה, עובדתית היא גם לא נכונה: הטענה שאם דבר לא קרה עד היום הוא גם לא יקרה בעתיד, היא מופרכת. אני בחרתי בגישה השנייה: להסתכל על זה ממקום בונה רגשית, ענייני, רפואי ו"ביטוחי": בהשקעה (יחסית) לא גדולה, אני שומרת בצד פוטנציאל להיריון עתידי מביצית שלי, מגיל צעיר.