אפרת היא אחת מחברותיי הטובות ויש לנו בהיסטוריה שעות של חפירה. היא ואני עבדנו ביחד באותה חברה בשני תפקידים שונים כמה שנים. בכינוס הראשון שעשינו ביחד, אני הייתי עובדת זמנית בחברה, וביקשו ממני לנסוע לעזור בכינוס בווינה. פעם ראשונה שלי בעיר, וכולם נראו כאילו הם יצאו מצלילי המוזיקה, ולכן כל הזמן שרנו אחת לשנייה "I am sixteen going on seventeen", ביחד עם עוד כמה ציטוטים בלתי נשכחים.
מספר שנים לאחר מכן הצטרפתי לשורות החברה, והקשר בינינו התקרב. מכיוון שגם גרנו בשכונות קרובות, כשהיא גרה בארץ, אפרת הייתה הפרטנרית הקבועה שלי להליכות בפארק הירקון (גם משם יש ציטוטים בלתי נשכחים).
המפגש:
אפרת גרה בלונדון כבר כמה שנים, ובדרך ליעד אחר בממלכה הבריטית, עצרתי בלונדון לשלושה ימים לבקר אותה. ישבנו בבית קפה ביום שבת בבוקר, לפני שעליתי על רכבת ליעד הבא, ב"כפר" קרוב לדירה שלה. הרחוב עוד לא התעורר, ויחד איתנו בבית קפה, אולי שני שולחנות. ובית קפה באנגליה? זה ממש לא כמו בישראל… ובסוף שתינו אכלנו ארוחת בוקר אנגלית מסורתית צמחונית (עם שעועית לבנה והכל!).
לשבת לקפה עם חברה קרובה, שאת מכירה מקרוב את הסיפור, הבחירות וההתמודדויות שלה זו חוויה אחרת מאשר לשבת לקפה עם מישהו שמתראים ומדברים אתו לעתים יותר רחוקות, בעיקר משום שרגילים לנהל שיחה באופן מסוים, והרצון לחלץ מהשיחה "תובנות" מאתגר.
לקחתי מהמפגש
אני הגרסה היותר רגועה שלי היום. פחות שחור או לבן מפעם. עבדתי קשה על הדבר הזה. היכולת להתקיים ולראות דברים בגוונים נוספים.
The hills are alive with the sound of music
אף אחד לא התיישב בבית קפה שלידינו, במהלך השעה וחצי שישבנו לקפה. זה מה שביקורת רעה אונליין יכולה לעשות.
חשוב לעשות עבודת הכנה לפני שיוצאים לדרך. את הדרך עצמה לא חייבים לתכנן עד הסוף לפרטי פרטים, אבל כן לעשות הכנה ולברר דברים.
אנשים לא משנים דברים, לא בגלל שהם מנסים ולא מצליחים, אלא משום שהם מראש מחליטים (או משכנעים את עצמם) שזה מפחיד מדי או בלתי אפשרי או פחות טוב מאשר אם הם יעשו משהו אחר. אבל, לפעמים, המציאות מעמידה בפנינו עובדה, ולמרות שאנחנו לא רוצים, אנחנו חייבים לשנות.