בכלא
בית קפה בתל אביב; אמריקנו עם מים חמים עד הסוף. ביד אחת הקפה, ביד השנייה עט כחולה, מולי דף נייר שהוא התחלה של הרבה ניירות אחריו, עם המון שורות למלא. תופפתי עם העט על השפתיים וחשבתי מה אני רוצה לכתוב, אני בדרך כלל לא כותבת לו מכתבים בכתב יד. אני כותבת לו מיילים ארוכים, עם הנס הראשון של יום שבת בבוקר. זה לא פשוט לכתוב מכתבים למישהו בכלא. הכל צריך לכתוב במילים, ונקודות, ופיסוק, ושורות ומשפטים. ואי אפשר לצרף תמונות. וזה ארוך. אני שואלת את עצמי כמה פעמים הוא קורא כל מכתב שאני שולחת.
כמעט צהריי היום ומדי פעם עוברת רוח עדינה בצמרות העצים הירוקות. אף פעם לא הבנתי איך זה שתמיד כל בתי הקפה בעיר הזו מלאים. אנשים לא עובדים? אנשים עם הקפה שלהם. והסיגריה שלהם. והכלב שלהם. או בפגישה עם הלפטופ שלהם.
יהיה בדרך איש שיפתח את המכתב הזה ויקרא אותו, ויחליט אם הוא בסדר להעביר. ככה זה בכלא. יש עוד מישהו שקורא את כל מה שיש לי להגיד. הוא קצת מסכן האיש הזה, שתקוע באמצע וקורא מכתבים לא לו. אני תוהה לפעמים אם זה מעניין אותו לקרוא את מה שאני מספרת, אם הוא זוכר את זה כשהוא הולך הביתה. אם לפעמים הוא חושב עליי, על זאת שכותבת את המכתבים.
אולי גם אנשים אחרים קוראים? אולי הם גונבים לו את המכתבים ומקריאים אותם בפני כולם, ואין לו מה לעשות עם זה, כי הוא בכלא. ואף אחד לא מספר לך מראש שככה זה בכלא: לא הוגן. את זה את מגלה תוך כדי. כשהוא כבר שם. וגם כשכבר נמאס לך ואת רוצה שהוא יהיה בחוץ, חופשי, עדיף לא להגיד לו את זה. אין לו מה לעשות עם זה. כי הוא בכלא. וכשאתה בכלא, אין לך מה לעשות עם זה. אתה פשוט שם.
מעניין אם קורא המכתבים התכתב פעם עם כותבת מכתבים של מישהו.
אולי הוא קרא מכתבים שלה והתאהב בה דרכם. ולמרות שהמכתבים לא היו מיועדים אליו, הוא יום אחד החליט לכתוב לה חזרה. והיא ענתה לו. ואז גם הם התחילו להתכתב. ולמרות ששניהם היו בכלא, זה לא היה אותו דבר. ואולי יום אחד הוא הציע לה להיפגש לכוס קפה ולהכיר אותה באמת ולא רק דרך מכתבים. ואולי היא הסכימה. ואולי הם נפגשו. ואולי הם התאהבו. ואולי יום אחד אני אכתוב תסריט על זה ואפיק מזה סרט. והוא יזכה במקום ראשון של הסרט הזר הטוב ביותר.
ואולי את כל זה אני אכתוב במכתב שלי. וזה שיקרא את המכתב שלי כל כך יאהב את הרעיון ויחליט לכתוב לי חזרה.