השקר הכי גדול

השקר הכי גדול ששמעתי, אי פעם, היה "זאת ההזדמנות האחרונה שלך לעשות טיול". כשהשתחררתי מהצבא, כולם הפצירו בי לצאת לטיול גדול של אחרי צבא, כי "זאת ההזדמנות האחרונה לעשות את זה" לפני הלימודים. בין שנה ג' לשנה ד' באוניברסיטה אמרו לי לנצל את חופשת הסמסטר לטייל כי "זאת ההזדמנות האחרונה לעשות את זה" לפני ש"החיים מתחילים". בין סוף ההתמחות אחרי ההסמכה ולפני שהתחלתי לחפש עבודה אמרו לי "צאי לטיול גדול, זו ההזדמנות האחרונה לעשות את זה" לפני שתישאבי למרוץ החיים.

כל פעם איימו עליי והזהירו אותי שזו "ההזדמנות האחרונה" שלי, שאחר כך החופש שלי ייגזל, יהיה בידיים של מישהו אחר, של מעסיק, של בן זוג, של ילדים, של משכנתה, של מחויבויות, ואני אהיה נתונה לחסדי החיים שלא יאפשרו לי את זה… כי ככה זה החיים.

הבנתי שזה השקר הכי גדול שאי פעם סיפרו לי, כשלפני כמה שנים קיבלתי אישור ממקום העבודה שאז עבדתי בו, וככה, ברוב חוצפתי – באמצע החיים, בעוד מחזיקה משרה מלאה (מאוד), עם הרבה אחריות וצוות שניהלתי – יצאתי לחופשה של שישה שבועות. הרבה שנים אחרי שהשתחררתי מהצבא, אחרי שסיימתי לימודים, אחרי שסיימתי התמחות, כשכבר הייתי בתוך החיים.

החיים שלי, הכוונה.

השבוע חזרתי לחשוב על השקר הזה, ונזכרתי בתקופה אחרת, טרום פייסבוק, וממים, ופאנצ'ים ב-120 מילים – אתם, קוראיי הפייסבוקאים וודאי זוכרים – בה היה נהוג להעביר מצגות במייל. העבירו לי אי אז מצגת שאני עדיין זוכרת, שמספרת משל על פיל, שקשור ברגלו האחת בשלשלת שנעוצה ביתד לאדמה. פיל בוגר, שללא כל ספק, לא הייתה לו שום בעיה לתלוש את היתד, להסיר את המכשול ולברוח אל החופשי, לו היה רוצה בכך. ולמה הפיל לא בורח? הוא לא בורח, כי כשהוא היה בייבי פיל, קשרו אותו עם שלשלת כזו בדיוק נעוצה ביתד באדמה, ואז, כשהוא היה קטן, הוא ניסה למשוך ולהשתחרר, ממש נאבק, אבל לא הצליח, כי הוא עוד לא היה חזק מספיק. הפיל בגר, והחוויה שאי אפשר, נשארה איתו. עכשיו, למרות שהוא כבר גדול וחזק וכן היה מצליח, הוא לא מנסה יותר, כי הוא פשוט למד בגיל קטן שאין טעם. הוא מוותר מראש.

השבוע ישבתי וחשבתי על כל הדברים שאני אומרת לעצמי בשבועות ובחודשים האחרונים בעקבות "המצב". כל הדברים שאין טעם לעשות עכשיו "כי…". כל הדברים שעכשיו זה לא הזמן לנסות להזיז, להניע, להתניע. כי ככה מספרים, כי ככה אומרים, חוזרים על זה שוב ושוב ושוב כאילו זו אמת מוחלטת. יש טיימינג, ואולי עדיף עכשיו לא לזוז, אין טעם, כי זה כולם ככה, ובכלל, עכשיו זה לא הזמן.

נזכרתי בשקר על הטיולים, ונזכרתי בפיל. ופתאום חשבתי שאולי זה לא שאני לא יכולה. שאולי זה הכל בראש שלי. מי זה בכלל זה שאמר לי שאי אפשר? אולי זה אף אחד, אלא רק אני אומרת לעצמי.

בתמונה: אני של פעם ובייבי פיל