שני הייתה קולגה שלי אי-שם בעבר. היא עזבה את החברה ששתינו עבדנו בה, כדי להגשים חלום ולהיות סטייליסטית. היא הייתה הבן אדם הראשון שהכרתי באותה חברה, בת גילי, שעזב את תחום האירועים, ולא חיפש לעשות את משהו דומה במקום אחר. כמו שאני עשיתי, כשבחרתי להפסיק לעסוק בעריכת דין.
כשהיא בחרה ללכת על זה, ולהיות סטייליסטית, התחום לא היה מפותח כמו שהוא היום, לא מבחינת תודעה ולא מבחינת זמינות, והיא לאורך השנים בנתה את עצמה כמותג, הקימה ומנהלת עד היום קהילת פייסבוק ענפה של אלפי א.נשים, מעבירה הרצאות, סדנאות, מצלמת סרטוני יו-טיוב, בזמן הקורונה העבירה חלק מהפעילות להיות אונליין, ועוד ועוד ועוד. ואת כל אלו היא עשתה ועושה תוך שהיא נשארת נגישה, אמינה, לא מתפלצנת, ומאוד בגובה עיניים.
בי, היא מעוררת השראה. השראה ללכת אחרי הלב שלך. לזה שאם אין את מה שאת רוצה שם בחוץ, לבנות אותו בעצמך. זה דורש אומץ. הרבה אומץ. ומהצד גם מעורר קנאה. אבל קנאה חיובית, כזו שמדרבנת גם אותך לפעולה.
אחרי ששני עזבה את החברה בה עבדנו ביחד, נשארנו בקשר בעיקר באמצעות הפייסבוק, ובשנה האחרונה, בה שתינו הפכנו לאימהות תקשרנו ונפגשנו גם מחוץ לפלטפורמה הווירטואלית הזו.