בית הבד, מחתם שרונה, תל אביב (בית קפה כבר לא קיים)
רבקה עבדה במחלקת ניהול משאבי אנוש באחת החברות בהן עבדתי. היה לנו קשר עבודה, ואז קשר פייסבוקאי, ומאז ששתינו עזבנו (חמש או שש שנים), יצא שכמה פעמים נפגשנו לקפה. באופן מפתיע היא אחד האנשים היחידים בעולם, שאני שומרת איתם על קשר באופן יזום (אני מאוד מתקשה בדרך כלל לעשות את זה עם אנשים שלא נמצאים במעגלים הקבועים והקרובים לי), וממשיכה להיפגש איתה, למרות שאין לנו ממשק משותף יום-יומי. אף פעם לא ידעתי להסביר מה, אבל יש בה משהו שמעורר בי השראה: רק לשבת לשיחה ולראות לאן היא תזרום.
המפגש:
ישבנו לעת ערב באותו בית קפה שיצא לנו לשבת בו לאכול ולשתות בכל אחד ממפגשי העבר שלנו. השיחה שלנו עברה בכמה ספירלות ודיברנו על המון נושאים: מקצועיים, אישיים, מהותיים, ילדים, משמעותיים, יחסים שבינו ובינה, יחסים במקום העבודה, פוליטיקה, מערכת החינוך וכו' וכו' וכו'.
לקחתי מהמפגש
תאונות בדרך כלל קורות בתחילת אימון או בסוף אימון, כי אלו המקומות שאת עדיין לא בפוקוס. באופן דומה, רוב תאונות הדרכים מתרחשות קרוב לבית.
יש כזה מונח "נווד דיגיטלי" – אלו אנשים (בדרך כלל מיליניאליים) שעובדים מהמחשב שלהם (פעמים רבות כפרילנסרים) ויכולים בכל מקום בעולם "לפתוח עמדה" ולעבוד, בלי קשר לזמן ומקום.
להסתכל באתר של חברת Selina שהיא חברה שפיתחה פתרון לשוק, עוד לפני שהשוק ידע שיש לו צורך בפתרון הזה: מקום לגור, לעבוד ולאינטראקציה חברתית, בכל רחבי העולם.
במתחמים האלו ("סלינה") אין טלוויזיה בחדרים, כי הרעיון הוא לצאת מהחדר להכיר אנשים מהשבט שלך, ולתת מענה לבדידות הקיימת בעולם החדש.
לזהות צורך של השוק לפני שהשוק מודע לצורך הזה; פלטפורמה סוציאלית על בסיס עניין משותף.
אולי כדאי להתחיל ללכת ל-meetupים.
ישראלים מתנהגים אחרת בחו"ל.
כשמשהו נופל במקום (“Falls into place”), אפשר להיות מונעים *באמת* לפעולה. מאוד קשה לעשות את זה בלי שהדבר הזה קורה קודם לכן, כי זה הכל קורה "על יד".
זה שאת.ה רואה משהו שעתיד לקרות, או שקורה ברמה אחרת ממה שהוא מתוקשר; לא אומר שאנשים בהכרח רואים את זה גם כן, או אפילו מעוניינים שתתקשר.י להם את מה שאת.ה רואה. לא כולם מעוניינים לשמוע. יש בכך חוויה מאוד בודדה.