אביב הוא אח של חברה. פעם ראשונה שראיתי אותו, אני הייתי בצבא והוא היה ילד. הוא הראשון שאני שותה איתו כוס קפה שגם שתיתי כוס קפה עם אחותו. כאדם בוגר, התראיתי איתו במקרה, כמה פעמים בעבר, ולפני בערך שנתיים הוא היה צריך לעשות עם מישהו שיחת "מה אני עושה עם החיים שלי" אז התגייסתי למשימה. פגשתי אותו שוב במקרה בהפגנה לפני כמה חודשים, שאחריה זרמנו לאכול פיצה, והוא אמר כמה דברים חכמים שהותירו רושם חיובי (ואפילו עשו השראה לכתיבה), אז חשבתי שיהיה מגניב לשתות איתו את אחת מכוסות הקפה במסגרת הפרויקט.
המפגש:
נפגשנו לקפה, בחלון זמנים מצומצם מבחינת שנינו, שבתוכו גם הייתה לי שיחת ועידה עם לקוח שהייתי צריכה להצטרף אליה, תוך כדי, ואביב קיבל את זה ממש טוב ובהבנה. סה"כ, כששני אנשים קשקשנים נפגשים, יש על מה לדבר.
ישבתי פעם, מזמן, באותו בית קפה שבו ישבנו הפעם (אבל אני די משוכנעת שהוא היה אז בבעלות אחרת). באותה פעם הייתי עם חברה, היה יום חם, ובמשך 20 דקות אף אחד לא ניגש אלינו, אפילו לא עם כוס מים, אז בסוף בחרנו לקום וללכת. אני נוטה לא לתת הזדמנות שנייה למקומות כאלו בדרך כלל. הפעם עשיתי זאת, ואני שמחה, כי הקפה שלהם היה מאוד טעים, בצורה יוצאת דופן.
לקחתי מהמפגש
שרבטתי על הדף שהיה מולי "חייבת לקנות יומן!" בשני מקומות שונים (קניתי באותו ערב יומן סוף סוף).
להחליף ולחפש מחדש דרכים צריך אומץ, זה לא משהו שהרבה אנשים מסוגלים לעשות. זה מתקשר לנרטיב של "דור" אבל אני, אישית, חושבת שזה משהו עמוק יותר.
מתי שהקפה ששותים הוא מאוחר מדי ביום אפשר להזמין נטול (איך לא חשבתי על זה קודם?!).
יש לי התלהבות התחלתית מכל דבר, שאני איכשהו הופכת לפרויקט גדול ומחייב ואז נמאס לי ואני לא יכולה לראות את זה יותר.
המלצה לראות את Bojack Horseman.
לא לחכות למוזה שתבוא, לקבוע הרגל והמוזה תבין שהיא צריכה להגיע.
בלי פילטר
"תגידי, כמה קפה את שותה ביום?" ; "שתיים וחצי כוסות"; "כן, הייתה לי תחושה שיש לך מספר כזה!"