אסף ואני למדנו באוניברסיטה ביחד באותה קבוצה ונשארנו בקשר בעיקר באמצעות הפייסבוק. אנחנו לא מעורבבים ביום-יום אחד של השני, ובעיקר נפגשים בנסיבות חברתיות דרך מכרים, או בתגובות לפוסטים… בפייסבוק.
המפגש:
אסף חיכה זמן רב למפגש, והתעקש להיות מספר עגול. משום מה, זה היה מאוד חשוב לו.
קבענו להיפגש במקום שלא הכרתי קודם, בתל אביב, קרוב למקום העבודה של אסף. בגדול, "בולונז'רי" בצרפתית משמע "מאפייה", ואכן זה המקום (בנוסף לתוספות אחרות של מרקים, סלטים, וכריכים), עד כדי כך שכשנכנסים לבית הקפה המאפים, העוגיות, העוגיות והלחמים מדברים אלייך ללא הרף ואומרים "תבחרי אותי, אני טעים, תקני אותי!"
אני ואסף אף פעם לא נפגשנו רק אנחנו 1:1, ולא ידעתי למה לצפות מהמפגש למען האמת. יצא שדיברנו על דברים שלא ציפיתי שנדבר עליהם. בזכות שנינו, וגם איכשהו, "בזכות" הנסיבות.
לקחתי מהמפגש
חוסר ודאות הוא הנורא מכל.
Never Google your symptoms
שנינו הסכמנו שמגדל עזריאל שרונה הוא המגדל הכי יפה היום בישראל.
בכל מפגש יש בחירה לדבר על דברים וגם בחירה לא לדבר על דברים.
לא תמיד הייתי משתפת כמו היום. בשיתוף יש בחירה.
לשיתוף יש כוח.
כנראה שבכל המהלכים הגדולים (קניית דירה, הולדת ילדים, הוצאה לאור של ספר, שינוי מקצוע וכו') הרצף הרגשי הוא אותו רצף, האמפליטודות הן אלו שמשתנות.
אולי עליי להוציא ספר על כל פרויקט 50 כוסות קפה ובמיוחד הרגעים של חוסר המוטיבציה והקטלוג של המיזם כ"פרויקט" והקשר לאי-ההתקדמות שלו כמשימה.
קריאה של ספר היא התחייבות של יותר מפעם אחת, סרטים הם לא תובעניים בצורה זו.