ב-2008, קצת אחרי סיום מבחני לשכת עורכי הדין וקבלת הרישיון, החלטתי – ספונטנית – לנסוע לאפריקה להתנדב כמה חודשים בבית ילדים. עד אותה החלטה, מעולם לא ביקרתי באפריקה, מדינת עולם שלישי, או התנדבתי עם ילדים, ולא היה לי מושג מה עשוי לחכות לי במקום כזה. כן, היה את מה שדמיינתי שזה עשוי להיות, אבל בפועל היה את מה שזה באמת. 

גרתי בבית הילדים חודשיים שלמים, ובשנים שאחרי, חזרתי לביקורי התנדבות בבית הילדים "שלי". נסעתי לשבועות ארוכים בכל פעם, לפגוש שוב ושוב את אותם ילדים אהובים שגדלו, ולא ידעו כמה עמוק הם חרוטים על לוח ליבי. מעין מקום מקלט גם עבורי, מובלעת בלתי תלויה בדבר, בה יכולתי גם להיפגש עם עצמי.  

היום אני יודעת להגיד שאותה החלטה ספונטנית שינתה את חיי בכל כך הרבה מובנים, ויתכן שאף ניווטה אותם למקומות אחרים מאלו שהייתי עשויה להגיע אליהם.