תנועה לשריר של הלב

אני יושבת בבית קפה הקבוע שלי וערן פה. 
ערן, הוא המופע הכי פתטי של חוסר המסוגלות שלי לאזור אומץ ולקדם את החיים שלי באמת. הוא פה כמעט תמיד, כי כשאתה הבעלים של הבית קפה יוצא לך להיות בו די הרבה. אני לא יודעת מה הסיפור שלו, אבל במקום להיות האישה הבטוחה בעצמי, היפה, הכריזמטית והסקסית שאני יכולה להיות, אני יושבת אצלו בבית קפה כבר שנים ולא אומרת כלום.

אם היה לי שם אמצעי, הוא היה 'עוליביה'.

רק פעם אחת עשיתי משהו: כתבתי שיר של ארבע שורות על מפית, ובסוף עם החשבון, נתתי לו אותו. שלא תחשבו שאני מוזרה או משהו, אני מציינת שהייתי בקורס כתיבה באותו זמן, וכל היום היו רצות לי שורות של שירים בראש, זה לא היה כזה אווט אוף דה בלו השראה שהוא עשה לי מעצם היותו. השיר בכלל לא היה עליו או אליו. סתם החלטתי לתת לו אותו.

כי בקומדיה הרומנטית שהוא הסרט שבו אני חיה, מסתבר, אני כותבת שירים קצרים ונותנת אותם לאנשים.

הוא לא אמר לי כלום על השיר, וכשבאותו ערב בקורס סיפרתי על זה, הם כולם אמרו לי "עזבי אותך ממנו, הוא בכלל לא ראוי, תעיפי אותו, זה בחור שלא מבין כלום מהחיים שלו".

בסה"כ, אני לא חושבת שרציתי כזה הרבה. אולי חיוך, אולי הכרה, אולי באיזו הזדמנות, במקום סתם להביא לי את החשבון, שהוא גם יישב לידי ויפטפט איתי קצת.

כל פעם שאני מגיעה לשם אני מקווה שהפעם יהיה לי אומץ להגיד משהו, אבל כל פעם מחדש אני אוכלת, שותה, עובדת, מתאמצת לעשות את עצמי שאני לא מסתכלת עליו, ואז משלמת והולכת. כ

לפעמים, כשאני ממש רוצה להיות רעה אל עצמי, אני עוצרת לרגע וממש פוקדת על עצמי לפרט ברשימה איפה אני מבחינת מדדים – במה הצלחתי ובמה לא. אני קוראת לו "מבחן ההתאכזרות העצמית", כי לא משנה מה, התוצאה תמיד תהיה "נכשלת", אם היא הייתה כל דבר אחר, מראש לא הייתי צריכה לגשת אל המבחן הזה.

בסוף כל שיעור פילאטיס, בחמש דקות של הסוף, המדריכה עושה לנו דמיון מודרך. יש ימים – אמיתי – שאני סובלת כל השיעור – רק בשביל החמש דקות האלו. היא אומרת לנו לרוקן את הראש ממחשבות, ושגם אם כן מגיעות מחשבות, זה בסדר, צריך לתת להן לבוא ולחלוף, העיקר אבל שלא לתת להן להידבק.

היה שיעור אחד שהיא כיבתה את האור ואמרה "יש לכם שלושים שניות של תנועה חופשית. תכניסו תנועה לשרירים שתפוסים לכם, לאיפה שאולי כואב." ואני שכבתי שם וכל מה שיכולתי לחשוב היה "אבל איך מכניסים תנועה לשריר של הלב?"

כשחזרתי הביתה יצא לי שיר שלם. הדפסתי והבאתי לה אותו בסוף השיעור הבא. בשיעור שאחרי זה, היא ניגשה אליי ואמרה שזה מאוד ריגש אותה.