חסימה
היה לי מישהו בחיים עד לא מזמן. הכרנו ברשת, והיינו ידידי ווטסאפ ופייסבוק, שמדי פעם נפגשים לשתות קפה, לאכול צהרים, ואפילו לגלידה הלכנו איזה פעמיים. 'ידיד עולם חדש' כזה.
הוא כבר לא בחיים שלי יותר, כי באחת הפעמים, לא עניתי בדיוק את מה שהוא רצה שאני אענה בהתכתבות ווטסאפ. הוא רצה שאני אענה "תודה", ואני, שבורת לב ממשהו אחר, התעכבתי עם התודה הזו לשלוש הודעות מאוחר יותר, ובמקום לדבר על זה וללבן את אי-ההבנה, הוא השאיר לי הודעה קולית שעצבנתי אותו והוא לא רוצה לדבר איתי יותר, ואז חסם אותי בווטסאפ ובפייסבוק, ועד שכתבתי לו את התודה והתנצלות על זה שעצבנתי אותו, ההודעות כבר לא עברו.
אם הייתי האני של פעם, הייתי מוצאת דרך לתפור לזה סיפור שאני אוכל לחיות אתו בשלום, שמצדיק את למה אפשר לחזור אחורה מכזה דבר, ולמה זה לא הסוף של הקשר שלנו, כי באופן כללי אני מאמינה שאין הרבה דברים בחיים שאי אפשר לתקן. הפעם זה לא היה ככה. הפעם זה היה כזה: "מה קרה כאן הרגע?! אני פשוט לא יכולה ממש להכיל את זה" ואז הסתובבתי במיטה, והמשכתי לקרוא את הספר שקראתי.
אני יכולה להבין מריבות, כעס, היעלבות, תקופה שבה יש צורך להתרחק, יכולה להבין הרבה. אתה לא רוצה לענות? אתה רוצה לכעוס? בסדר, מותר. זו גם לא תקשורת מועדפת עליי, אבל ניחא. חסימות? זה אני לא מסוגלת לקלוט. לא יכולה להבין איך באמצע שיחה בנאדם אומר "מסך שחור וביי". אין לי יכולת: לא להבין, לא לקבל ולא להכיל. משהו לא מוצא חן בעיניו, ובמקום לדבר על זה, הוא פשוט הולך. וזה אפילו לא 'הולך': הוא *חוסם*. זו פעולה, שמעבר להיותה אינפנטילית ברמה כל כך עמוקה שאין לי יכולת לתפוס אותה עד הסוף, היא גם אלימה בעיניי בקטע לא נורמלי.
נדמה לי שבגלל הקיצוניות של החסימה הזו, במיידית ירד לי האסימון שמי שמסוגל באמצע שיחה להוריד מסך ולחסום איתי תקשורת, אין לי מה לתקשר איתו יותר. הרגשתי שהוא שבר לי את האמון. הבנתי, שמאותו רגע כל מה שהקשר הזה היה יכול להיות, כבר לא יהיה אותו דבר, כי במינימום, אני אהיה כל הזמן דרוכה שזה יקרה שוב. ירחף לי כל הזמן סימן שאלה טורדני מעל הראש, כמו עננה, מתי אני לא אהיה או אגיד את הדבר הנכון והתוצאה תהיה חסימה. זה לא בשבילי לתקשר עם מישהו תחת תנאים כאלו.
כשעשיתי לזה פרוססינג הגעתי למסקנה שהשיט הזה מתחיל בימים אלו של 'עולם חדש' בפאקינג קיופיד ואחיותיה, שם נמצאים האנשים – שבעיניי – הם הגרועים שמכל הטיפוסים שם: אלו ש*באמצע שיחה* פשוט עושים אנ-מאץ' ונעלמים. אני משוכנעת שבעתיד יכתבו מחקרים פסיכולוגים מעמיקים על הנזק ארוך הטווח שהדבר הזה עושה ואיך הוא אבן היסוד בהרס התקשורת הבינאישית. אם הייתה לי מוטיבציה הייתי מארגנת בקבוצה את כל נפגעי התועבה הזו ומגישה תובענה ייצוגית נגד קיופיד, טינדר, באמבל ודומותיהן להוריד את האופציה הפוגענית הזו. עד אז אני אסתפק בלהוציא קריאה נרגשת זו לכל האנושות לא לעשות את זה. זה מצלק בצורה מאוד לא חיובית.
אחר כך שאלתי את עצמי אם אפשר באמצעות בנאדם אחד לסגור מעגל עם בנאדם אחר.
אני חושבת שכן.