דורון גזית

בכיתה ז' התאהבתי בדורון גזית מהכיתה המקבילה. היו אלו ימי התאהבויות נעורים של זמנים אחרים: הודעות בכיתה הועברו בפתקים, חישוב אחוזי התאמה היו נעשים על ידי ספירה של אותיות בשם, הטלפון היה מחובר לקיר עם חוט, וסטוקינג היה סטוקינג, לא צחקוקי סרק במרחבים וירוטאלים מומצאים.

דורון גזית היה ה-מושא להתאהבויות בשכבה (חרף העובדה שכונה "רבע עוף" על ידי אמה של אחת חברותיי הטובות), ולמרות שלא הייתי היחידה שמאוהבת בו, נדמה לי שהייתי ההכי מתמידה מבניהן. תבינו, בתחילת שנות התשעים חוויית העולם שלנו הייתה מבוססת על האשליה שאנחנו חיים בסרט (או לכל הפחות סדרת) נעורים אמריקאי, שלמושא תהיה הארה והוא ישתכנע, שדילן וברנדה יחזרו להיות ביחד, וחשוב מכולם, שאף אחד לא ישים את בייבי אין דה קורנר.

מה לא עשינו כדי לכבוש את ליבו של דורון?

הייתה לי חברה שהייתה הפרטנרית הקבועה לשיחות טלפון. היינו מתקשרות אליו הביתה בלי סוף, לדבר על כלום. בפנתאון השיחות הייתה בעיקר שיחה אחת שהתרחשה *עשרות* פעמים; והייתה מבוססת על הנחת השווא שהדרך אל ליבם של אנשים מפולסת על ידי הטרדתם בטלפון:

"הלו"

"שלום"

"שלום"

"איז יור רפריג'רייטור ראנינג?"

"מה? כן."

"ת'ן יו בטר גו קאץ' איט!"

(ניתוק בטריקה; צחקוקים).

עד היום זו תעלומה מוחלטת בעיני איך ההורים שלו לא קראו לשיחה את ההורים שלנו, ושמו סוף למטרד הזה, במיוחד כי פעם אחותו ענתה לטלפון ואמרה לנו להפסיק להתקשר כי זה מציק.

חברה אחרת הייתה פרטנרית לטיולי אופניים. דורון גר במעלה הגבעה בשכונה שלידנו, והיינו מפדלות את דרכנו אחרי הצהרים לעמוד מחוץ לבית שלו בתקווה ש"משהו מעניין יקרה". ימים של יבול מוצלח היו כשהוא חלף קרוב לחלון והצלחנו לראות את הצללית שלו, וקתרזיס מיוחד נרשם בפעם שהוא יצא למרפסת אוחז בכדורסל. שעות של שיחות טלפון, פטפוטים וניתוחי עומק התנהלו על מאורע זה.

שלא תתבלבלו, לא רק טיולי אופניים יצאו לתצפת על הבית של דורון: לפעמים הייתי מצליחה לשכנע את *אבא שלי* לעבור שם ברחוב בדרך כשנסענו לאן שהוא אחר, ובפעמים של הצלחות מיוחדות, אפילו לעצור ממול ולחכות באוטו – יחד עם אחותי – ש"משהו יקרה". אם זו לא אהבת אמת של אב לבתו, איני יודעת אהבת אמת מה היא.

שתדעו, שעד היום כשהוא מוזכר, קוראים לדורון גזית בשמו המלא אצלנו בבית, ויש אפילו אנשים במשפחה המורחבת שמכירים את הסיפורים עליו. זה כנראה בגלל שאמא שלי ואחותי שמעו במשך שעות, ימים, שבועות וחודשים חפירות בלתי נגמרות על דברים לחלוטין חסרי משמעות שקשורים בו. ובאמת שעם כל הכבוד לאחותי, היא מגיל 0 נולדה לתוך זה שהיא צריכה להתמודד עם השטויות שלי; אמא שלי? אני לא מבינה איך היא לא *ליטרלי* מתה משעמום. אולי זה מה שעושה את זה קל יותר עבורי להבין בדיעבד את הפעם ההיא בסופרפארם, שראיתי אותו מרחוק ובאתי ולחשתי לה באוזן בחצי עלפון של התרגשות "אמא, דורון כאן!!!" והיא, כפרה עליה, בדציבל על מקסימום, ששמעו בכל הסופרפארם עד הקופות, צעקה "דורון כאן?? ו-ו-א-ו-ו!!! וואוו!!!!!".

===

לפני כמה זמן פגשתי אותו באיזה אירוע צהרים. הוא עמד בתחתית גרם מדרגות, וכשראיתי אותו התחיל לי פיק ברכיים. רק אחרי שהגעתי בשלום והצלחתי לייצב נשימה ודופק, סוף סוף דיברנו, פעם ראשונה, אני ודורון.

הכי רציתי לדעת אם הוא עדיין זוכר את עניין המקרר.