קופאיות חדשות בסופר השכונתי

לסופר השכונתי גויסו, מסתבר, קופאיות חדשות. קופה בצד קופה, מתייעצות, מחליפות ידיעות ובעיקר מזדחלות.

הצטרפתי לתור הבלתי מתפקד אותו בחרתי, בזמן שהקופאית המתלמדת (רק נגיד שהיו לה עדשות בצבע, שיער בצבע, וציפורניים בצבע), עמדה מיואשת, עם דף הקודים של הירקות, משתדלת להבדיל בין כוסברה לפטרוזיליה, ובסוף מגלה שמדובר בכלל בשמיר.

סימנים ראשונים של שבירה היו אחרי שתמו עשר הדקות בהן לקח למתלמדת להעביר בקופה עשרה מוצרים, כשגברת השמיר גילתה ששכחה להביא ארנק ויש לה רק מזומן! נפלא!!

פעורת עיניים צפיתי במתלמדת מזכה פריט-פריט, עד שתגיע ליתרה האפשרית לתשלום במזומן שיש לגברת. היא עושה חשבון ברברס!! זה עוד יותר איטי ממקודם! קודם בוטל הג'ינג'ר, אחריו השני כוסמת שהיו במבצע, ואז התנהל דיון אם כן או לא לבטל את החמאה, ואיפה הכרטיס של הביטול של הביטול? גברת שמיר עומדת וסופרת מטבעות, ובינתיים הספקתי להזהיר כבר שלושה אנשים שילכו לעמוד בתור אחר. יאללה, היא מבטלת גם את החמאה והחשבון יורד מתחת לארבעים, שבעצם יש לה, אז שתחזיר את החמאה. עכשיו הגברת חוזרת לספור, ככה שייצא 49.80 ₪, היתרה החדשה שבכוחות משותפים וסבלנות אין קץ הגענו אליה.

"לא צריך" אומרת לה הקופאית "יש פה חמישים שקל שנתת לי."

"לא!" אומרת לה האישה "תיקחי פה את ה-80 אגורות!"

שיהיה ברור: מדובר ב- 8 מטבעות של 10 אגורות, כן? והקופאית, עם הציפורניים המטופשות האלו, שבאמת לא ברור לי מי המציא את האסון האופנתי הזה ושיווק אותו כמשהו "יפה", שהן גם ארוכות בצורה בלתי סבירה וגם משולשות ומחודדות ואי אפשר לעשות איתן *כלום*, מבינה שאין לה שום סיכוי לגרוף מטבעות ממשטח נירוסטה של קופה, וזה לא שהיא לא ניסתה!

ואת, יא מטרחנת, לא יכולת לשחרר אותנו?! אחרי שהחזרת חצי מסל הקניות שלך חזרה, זה ממש קריטי לתת לקופאית 50.80 ₪ ולקבל חזרה שקל, במקום לתת לה 50 ₪ ולקבל חזרה 20 אגורות? נו, באמת.

טוב יאללה, תתקדמי.

אחריה היה איש שקנה חמש חפיסות שוקולד, שבע חפיסות עוגיות, ועשר חפיסות ביסקוויטים מצופים שוקולד, ובינתיים, מפאת עודף זמן עמידת התור תפרתי עליו סיפור שכלל סיטואציית 'הקיץ של אביה' והפרעת אכילה. איך אני יודעת שיש לו עשר חפיסות של ביסקוויטים? כי היא שאלה אותו. קופאית יקרה, באמת, התפקיד שלך הוא, בין היתר, לספור מוצרים ולא לשאול לקוחות כמה יש, זה מערער לחלוטין את כל מאזן התפקידים בינינו.

ולכל אלו עוד הייתה לי סבלנות, אבל אז הגיע הרגע הכי גרוע: איש הביסקוויטים הוציא כרטיס אשראי לשלם והיא ביקשה ממנו תעודת זהות.

שם נשברתי.

חברה, מה באת לי עכשיו בתעודת זהות? תגידי, זה נראה לך הגיוני? לא באמת, תסתכלי עליי: אני עומדת פה פוסט-פילאטיס עם טייץ, חולצה מנדפת ונעליי ספורט, השערות על הראש שלי אול אובר דה פלייס, נראה לך שהגעתי לסופר השכונתי עם שקית רב-פעמית כדי לשלם על גבינה צהובה, מנצ'גו כבשים, מלפפונים "מבחוץ", צנצנת ריבה ואיזה שוקולד 78.67 שקל בכרטיס פלייכראד שהוא לא שלי? אחרי שכבר עלית לי 20 דקות מהחיים בלעמוד בתור-שני-אנשים הארור הזה, מה את מצפה שאעשה עכשיו? אלך הביתה בלי המוצרים? את כל תחולת ארוחת הערב העתידית שלי את מחזיקה כבת ערובה בידייך. ואני, גם כן עם השטויות שלי, מצאתי לי יום להגדיל ראש ולקנות שני סוגים של פירות מורכבים לאיתור וזיהוי שהצריכו שני ביטולים (אגס, נקטרינה). באמת שאני כבר על הקצה, רק חיכיתי שתבואי לי בקינוח לסיים את הסאגה.

למזלה, לא הספקתי להגיד לה את כל זה, כי בסוף היא לא ביקשה… אולי בכל זאת הייתי פחות חשודה ממיסטר 20 קופסאות של עוגיות. ובאמת שהייתי רוצה לכתוב פה שלמדתי לקח ופעם הבאה אני אעבור תור, אבל לצערי, מרפי לא עובד ככה.