מסתבר, שהחששות לא מסתיימים אחרי שמתעוררים מההרדמה. כשמשחררים אותך מהבית חולים את מקבלת טופס שחרור שכתוב עליו שאם מופיע חום, דימום או כאב לא תקין לגשת מיד למיון נשים.

עיקר החשש, עליו בכלל לא חשבתי, הוא שבעצם לא בהכרח מקפיאים את כל מה ששואבים, צריך לחכות ליום אחרי כדי לדעת. תמר מהמעבדה התקשרה אליי בזמן שחיכיתי בתור בבנק, להגיד לי כמה הם הקפיאו. דמעות של אושר, הקלה ושמחה.

יום אחרי השאיבה הרגשתי מותשת. התנפחה לי פתאום הבטן התחתונה כמו שלא הכרתי אותה קודם. מסתבר שזו תופעת לוואי מוכרת שאף אחד לא סיפר לי עליה. מה שעוד לא סיפרו לי, זה שלוקח לגוף כמה ימים להתנקות מכל התהליך: ההורמונלי, הרפואי וגם הרגשי. מהבחינה הזו היה לי הרבה יותר קשה אחרי שזה נגמר, מאשר תוך כדי. חוסר נוחות כללית שקשה לי לתאר במילים. הרגשתי, באופן מאוד כללי, חסרת סבלנות ולא פנויה לשום דבר.

שישה ימים אחרי, בשעות אחרי הצהריים התחיל לי דימום קל. קצת נבהלתי. כשבערב הדימום כבר הפך לדימום של ממש. כל התרחישים הגרועים ביותר עברו לי בראש: זכרתי שהיה כתוב על הטופס שחרור מהבית חולים שאם מופיע דימום לגשת ישר למיון נשים, והאופציה היחידה שעוד נותרה לי כעוגן שפוי הוא זה שהדימום הזה מרגיש לי מוכר, ואולי – רק אולי – הקדימה לי הוסת בשבועיים, כי בכל זאת, עברתי פה פיצוץ הורמונלי, וזו הדרך של הגוף להתנקות. ואכן זו הייתה הוסת שלי. שכחו להגיד לי שהיא מתחילה בערך שישה ימים אחרי הזריקה האחרונה: עכשיו גם גופנית הכל התחיל להישטף החוצה.

באותו ערב הלכתי לשיעור יוגה. בסוף השיעור, ישבתי על המזרון, הצמדתי את הידיים אל הלב, רכנתי קדימה, נשמתי עמוק והודיתי לגוף שלי. זו קצת קלישאה אולי, אבל זה היה הרגע היחיד בשבועיים האחרונים שעשיתי את זה.