הטיפול

הטיפול, הזריקות, לפוצץ את עצמי בהורמונים, יום לפני השאיבה, הפחד מההרדמה

הטיפול

באופן טבעי, מבשיל בכל חודש לקראת ביוץ – בדרך כלל – זקיק אחד. זקיקים הם "שקים" בהם גדלות הביציות. לפי גודל הזקיק (הקוטר שלו), אפשר לשער כמה הביצית בשלה וכמה קרוב נמצאים לביוץ.

המטרה של הטיפול ההורמונלי היא שיבשילו כמה שיותר ביציות, שיהיה אפשר לשאוב בפעם אחת. הטיפול יחסית קצר: מתחילים עם קבלת הוסת, ומסיימים בערך עשרה ימים אחר כך. 

בהתחלה, מזריקים הורמון שמעודד יצירת זקיקים ו"מבשל" אותם. אחרי כמה ימים מגיעים לבדיקות מעקב (בדיקת דם + אולטרסאונד) לבדוק את רמת ההורמונים בדם, מספר וגודל הזקיקים. בבדיקת האולטרסאונד מאתרים את הזקיקים (אם קיימים) ומודדים את הקוטר שלהם.

בהתאם לתוצאות, אומרים לך להמשיך להזריק את ההורמון, ובאיזה מינון. איפה שאני הייתי מטופלת עושים את הבדיקות בבוקר ואחרי הצהרים, אחרי ישיבת רופאים, מתקשרת האחות שנותנת הוראות להמשך. כשעוברים את התהליך עם רופא פרטי הוא זה שמתקשר ונותן הוראות המשך.

כשהזקיקים מתחילים להבשיל, נוצר אתגר: כעקרון, הזקיק הגדול הוא זה שמחליט על כולם, אם הוא יתבייץ, כולם ילכו אחריו. לכן, כשחלק מהזקיקים גדולים מספיק, אבל עוד יש זקיקים קטנים שאפשר להמשיך לגדל, מתחילים לקחת הורמון נוסף, שמטרתו למנוע את הביוץ, ולדאוג שהכל יישאר בפנים.

מתבצע מעקב כל כמה ימים וכשהזקיקים מגיעים לגודל המתאים, מחליטים מתי הולכת להיות השאיבה. בשלב הזה אומרים לך לעשות את הזריקה האחרונה (של הביוץ) ובערך 36 שעות אחרי, עושים את השאיבה.

הזריקות

כל הזריקות שהייתי צריכה לעשות היו תת-עוריות, בבטן, במרחק שתי אצבעות מהטבור. לא היה לי עם זה ניסיון קודם, ובגדול זה הלך די פשוט. זה לא היה כרוך בשום סוג של סבל, אולי קצת אי נוחות וחרדת ביצוע, יותר מכל דבר אחר. גיליתי שיש הכל ביו-טיוב: ולכל אחת משלושת סוגי הזריקות שהייתי צריכה לעשות היו סרטוני הסבר ויכולתי לצפות בהוראות כמה פעמים שרציתי, וזה עשה את הכל הרבה יותר רגוע.

ההורמון העיקרי שאני לקחתי לעידוד יצירת הזקיקים הגיע במזרק עט גדול, שממנו כל פעם הייתי צריכה להזריק שתי מנות, בשתי זריקות נפרדות. בסך הכול זה די פשוט: צריך לדאוג לעשות את הזריקה בשעה קבועה ביום, לכוון את המזרק לכמות הנכונה, לוודא שאין בועות אוויר, לחטא את המקום, לנעוץ בעדינות בעור (ברוב המקרים אפילו לא הרגשתי את זה), להזריק, וזהו. למעשה, מהיותי אני, הדבר שהכי הלחיץ אותי בכל עניין הזריקות היה מה יקרה אם בטעות תישאר בועת אויר קטנה במזרק ואני אזריק אותה לתוך הגוף שלי. (התשובה: כלום, היא תיספג בגוף.)

כשהייתי צריכה להוסיף את הזריקה מהסוג השני (למנוע ביוץ) זו כבר הייתה זריקה יותר "פרימיטיבית": תרופה שצריך לערבב, לשאוב חזרה למזרק, להוציא (עוד יותר) בועות אוויר ולהתפלל שאני עושה את הכל נכון ושלא בטעות באשמתי אני אבייץ לפני הזמן. לא ידעתי מה הנוהל מבחינת ההליך במקרה שזה קורה.

הזריקה השלישית הייתה שוב משהו פשוט, לא צריך לערבב, אין התעסקות. רק לדקור, להזריק, ויאללה ביי.

פוצצתי את עצמי בהורמונים

יש הרבה אנשים שממש נחרדים מהרעיון של "להזריק רעל לתוך הגוף". אני ממש לא מאלו. מכל הדברים מהם חששתי, הכנסת הורמונים לתוך הגוף שלי, לא היה אחד מהם. דבר ראשון, זה לא רעל. דבר שני, כמה רעל נכנס מדי יום לתוך הגוף שלי בכל מקרה, שהיתרון שבצדו הוא כזה משמעותי? ומעבר לזה, אין שום הוכחה מדעית לקשר כלשהו בין לקיחת הורמונים במסגרת טיפולי פוריות ובין חולי בעתיד. 

בהיותי רגישה ונוטה לעיתים למצבי רוח, חששתי מתופעות לוואי כאלו יותר מכל דבר אחר. הופתעתי לטובה ולמעט אזכרה אחת בה נכחתי במהלך הטיפול, לא מצאתי את עצמי בוכה, עצבנית או "בלתי מאוזנת" בשום שלב. אם אני ממש מתאמצת: אולי פעם אחת בבית מרקחת, שמישהי לא עמדה מאחורי הקו האדום והייתה קצת קרובה אליי, ונאלצתי להסתובב אליה ולתהות בקול רם "אפשר *בבקשה* קצת פרטיות?!" וכמעט התחלתי לבכות. 

תופעת הלוואי העיקרית שהייתה לי היא שההורמונים עייפו אותי מאוד. מהיום השלישי בערך הרגשתי עייפות בערך חצי שעה אחרי שהתעוררתי בבוקר, שאף מספר של כוסות קפה לא הצליח להעביר. זה לא פגע בתפקוד שלי, אבל זה היה לא נעים להסתובב עם הלאות הזו כל הזמן.

עם גדילת הזקיקים (בערך מהיום השלישי) התחלתי להרגיש דקירות בשתי השחלות. זה לא ממש "כאב", אלא היה מן אי-נוחות, מוזרות, יותר מכל דבר אחר. כשבאולטרסאונד הטכנאית אמרה לי מה גודל הזקיקים וכמה יש, הבנתי למה כל כך לא נוח לי: הכל שם גדל, התרחב ונערם אחד על השני. זוכרים שבנייניטז הייתה את האופנה לתת ליומולדת בלון לבן שקוף גדול, שיש בתוכו עוד בלונים קטנים יותר? אז תארו כך את השחלה: בלון בגודל לא גדול, שיש בו מלא מלא מלא בלונים קטנים לא מנופחים, ואז לאט לאט חלק מהם מתחילים להתנפח, ולגדול, ולזוז בפנים, כדי שיהיה להם מקום. ברור שלא היה לי נוח.

כשהתחילו הדקירות בשחלות, נלחצתי שכבר היה הביוץ, וכל הכסף ההשקעה והזריקות ירדו לטמיון. על החרדה הזו איפסה אותי האחות שלקחה לי דם במסגרת המעקב. היא הסתכלה עליי ואמרה לי "אני רוצה להבין: הצטרוטייד עובד על כל האנשים בעולם, אבל עלייך לא? זה מה שאת אומרת?" רק כשבאולטרסאונד ראו שכל הזקיקים עדיין שם ואף אחד מהם לא יצא לדרך, הסכמתי לקבל את הטענה המוסווית שלה, שלמעשה, אני לא מיוחדת.

יום לפני השאיבה

עשיתי את הזריקה האחרונה ונשמתי נשימה של הקלה. זהו. אין יותר זריקות, אין יותר חיטויים, אין יותר תורים בבית מרקחת. אבל אז גם התחילה הספירה לאחור להרדמה: הדבר שהכי הפחיד אותי. ההורמון האחרון שלקחתי עשה לי בחילה. אני לא יודעת אם תופעת הלוואי הייתה של ההורמון עצמו, של המעמסה של הימים האחרונים, או המחשבה שאוטוטו זה קורה ואני אאלץ לעמוד מול הפחד שלי.

וידוי: שום דבר בתהליך הזה לא הפחיד אותי, רק ההרדמה. בעצם, מהרגע שזה עלה על הפרק עד שהתחלתי את התהליך רוב העבודה העצמית שלי הייתה לא לתת לפחד שלי מפני ההרדמה להחליט עבורי. זה לקח שנה וחצי.

פעם אחת קודם בחיי עברתי הרדמה מלאה: זה היה בגיל 4 ואני עדיין זוכרת איך זה הרגיש להירדם ואיך זה הרגיש להתעורר. ומאז, איך אומרים? עברו הרבה דפיקות לב בנהר החרדה. ממה פחדתי? מהלא נודע בעיקר. מלמות. מלא לדעת מה קורה כשזה קורה. או במשפט אחד ממצה: פחדתי לאבד שליטה. כל רופא איתו נפגשתי או דיברתי נשאל את השאלה הבאה: "אתה יכול להגיד לי שההרדמה לא תהרוג אותי?" וכולם אמרו לי דבר אחד ויחיד: "דנה, ההרדמה לא תהרוג אותך". אף שכנוע עצמי שניסיתי כדי להירגע, לא הצליח.  

יום לפני ההרדמה ישבתי עם חברים לארוחת צהריים ולמרות שניסיתי להיות חיובית, כל מה הצלחתי לחשוב היה גבב של מחשבות נוירוטיות בדמות: "אולי זה הבית קפה האחרון שאני אשב בו אי פעם" ו"אני לא מאמינה שבחרתי שניצל עם פירה בתור הסעודה האחרונה שלי". וכל הסערה, בנוסף על הבחילה, נשמרה אצלי בפנים, ובשלב הזה היה כבר קשה מאוד לאסוף את המחשבות לרצף הגיוני. ולא רק זה, גם עלה לי קצת החום, וזה כבר הבהיל אותי.