יש הרבה אנשים שממש נחרדים מהרעיון של "להזריק רעל לתוך הגוף". אני ממש לא מאלו. מכל הדברים מהם חששתי, הכנסת הורמונים לתוך הגוף שלי, לא היה אחד מהם. דבר ראשון, זה לא רעל. דבר שני, כמה רעל נכנס מדי יום לתוך הגוף שלי בכל מקרה, שהיתרון שבצדו הוא כזה משמעותי? ומעבר לזה, אין שום הוכחה מדעית לקשר כלשהו בין לקיחת הורמונים במסגרת טיפולי פוריות ובין חולי בעתיד. 

בהיותי רגישה ונוטה לעיתים למצבי רוח, חששתי מתופעות לוואי כאלו יותר מכל דבר אחר. הופתעתי לטובה ולמעט אזכרה אחת בה נכחתי במהלך הטיפול, לא מצאתי את עצמי בוכה, עצבנית או "בלתי מאוזנת" בשום שלב. אם אני ממש מתאמצת: אולי פעם אחת בבית מרקחת, שמישהי לא עמדה מאחורי הקו האדום והייתה קצת קרובה אליי, ונאלצתי להסתובב אליה ולתהות בקול רם "אפשר *בבקשה* קצת פרטיות?!" וכמעט התחלתי לבכות. 

תופעת הלוואי העיקרית שהייתה לי היא שההורמונים עייפו אותי מאוד. מהיום השלישי בערך הרגשתי עייפות בערך חצי שעה אחרי שהתעוררתי בבוקר, שאף מספר של כוסות קפה לא הצליח להעביר. זה לא פגע בתפקוד שלי, אבל זה היה לא נעים להסתובב עם הלאות הזו כל הזמן.

עם גדילת הזקיקים (בערך מהיום השלישי) התחלתי להרגיש דקירות בשתי השחלות. זה לא ממש "כאב", אלא היה מן אי-נוחות, מוזרות, יותר מכל דבר אחר. כשבאולטרסאונד הטכנאית אמרה לי מה גודל הזקיקים וכמה יש, הבנתי למה כל כך לא נוח לי: הכל שם גדל, התרחב ונערם אחד על השני. זוכרים שבנייניטז הייתה את האופנה לתת ליומולדת בלון לבן שקוף גדול, שיש בתוכו עוד בלונים קטנים יותר? אז תארו כך את השחלה: בלון בגודל לא גדול, שיש בו מלא מלא מלא בלונים קטנים לא מנופחים, ואז לאט לאט חלק מהם מתחילים להתנפח, ולגדול, ולזוז בפנים, כדי שיהיה להם מקום. ברור שלא היה לי נוח.

כשהתחילו הדקירות בשחלות, נלחצתי שכבר היה הביוץ, וכל הכסף ההשקעה והזריקות ירדו לטמיון. על החרדה הזו איפסה אותי האחות שלקחה לי דם במסגרת המעקב. היא הסתכלה עליי ואמרה לי "אני רוצה להבין: הצטרוטייד עובד על כל האנשים בעולם, אבל עלייך לא? זה מה שאת אומרת?" רק כשבאולטרסאונד ראו שכל הזקיקים עדיין שם ואף אחד מהם לא יצא לדרך, הסכמתי לקבל את הטענה המוסווית שלה, שלמעשה, אני לא מיוחדת.